שיעור 7- תשובה עליונה מתוך רצון להיות מחובר לטוב המוסרי בעולם

במס' מקומות במהלך אורות התשובה אנו מוצאים את הביטוי 'תשובה עליונה' בכתבי הרב, וכמשמסתכלים על כל המקורות אפשר למצוא מכנה משותף שננסה להעמיק בו והוא הרצון להיות מחובר לטוב המוסרי בעולם.

הפסקה הראשונה שבה אנחנו פוגשים את הביטוי הנ"ל זה בפרק ב':

"הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה בָּאָה מֵהַבְרָקָה שֶׁל הַטּוֹב הַכְּלָלִי, שֶׁל הַטּוֹב הָאֱלֹהִי הַשּׁוּרָה בְּעוֹלָמוֹת כֻּלָּם, אוֹר חֵי הָעוֹלָמִים. נִשְׁמַת כָּל הָאֲצִילִית מִצְטַיֶּרֶת לְפָנֵינוּ בְּהוֹדָה וּקְדֻשָּׁתָהּ, כַּמָּה שֶׁהַלֵּב יָכוֹל לִסְפֹּג. וַהֲלֹא בֶּאֱמֶת הַכֹּל הוּא טוֹב וְיָשָׁר כָּל כָּךְ, וְהַיֹּשֶׁר וְהַטּוֹב שֶׁבָּנוּ הֲלֹא הוּא בָּא מֵהַתְאָמָתֵנוּ אֶל הַכֹּל, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת קָרוּעַ מִן הַכֹּל, פָּרוּר מְשֻׁנֶּה, מֻפְרָד כְּאָבָק דַּק שֶׁכְּלֹא נֶחְשָׁב. וּמִתּוֹךְ הַכָּרָה זוֹ, שֶׁהִיא הַכָּרָה אֱלֹהִית בֶּאֱמֶת, בָּאָה תְּשׁוּבָה מאהבה^[1] בְּחַיֵּי הַפְּרָט וּבְחַיֵּי הַכְּלָל."

הלימוד שלנו בפרק זה לא יעסוק בהקשר של התשובה מתוך החיבור לעמ"י אלא תשובה מתוך החיבור לטוב שיש בעולם. העולם בבסיסו הוא טוב וישר וזה בנוי על הנקודה שהסברנו מס' פעמים בשיעורים הקודמים והיא שבסיס העולם הוא הא-לוהות והא-לוהות הבסיס שלה זה 'טוב ה' לכל' וזה שורש העולם. ה' הוא טוב ולכן העולם הוא טוב. ה' ישר ולכן העולם ישר. מה זה אומר שהעולם ישר? זה אומר שבדנ"א הפנימי ביותר של העולם מונח היושר ומונח המוסר הא-לוהי.

ישאלו אנשים על כך שיש אנשים שאינם ישרים ואינם מוסריים וכו'- נראה בהמשך השיעור של הרב התייחסויות לעניין הזה אבל עדיין אפשר לומר שהזרם המרכזי של העולם ביסודו ובפנימיותו הוא מוסריות א-לוהית, מקיפים אותו קליפות ומסכים (בימינו, כפשוטו) שלא תמיד מאפשרים לראות את זה אבל חשוב לדעת שזה שורש העולם.

כלפי האדם הפרטי חשוב לדעת שאם הוא מצליח להתחבר לנקודה הזאת, לנקודה של המוסרית הא-לוהית שנמצאת בשורש העולם ולהתחבר למהלך האמיתי של העולם, ולא להיות "מופרד כאבק דק", ולהיות מחובר זה תשובה עליונה, זו תפיסה שמביאה לתשובה מאהבה, תשובה שמגיעה לעליונות, נובעת מהרצון להיות מחובר לעולם ולשורש שלו.

ננסה להבין יותר לעומק מהיכן מגיעה ההתאמה הזאת של החיבור לשורש העולם ולחזרה בתשובה, ובשביל להבין את זה נעיין בפסקה נוספת.

פרק יב', פסקה ח:

"הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה בָּאָה מִדְּחִיפָה פְּנִימִית, הַיּוֹצֵאת מִדְּחִיפָה חֲצוֹנִית עֶלְיוֹנָה. כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, הַחֲמָרֵי וְהָרוּחָנִי, מֻשָּׂג הוּא בְּצוּרָתוֹ הָאַחְדוּתִית. הַמּוֹסֵר, הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב, הוּא הַמֶּרְכָּז הַרְצוּנִי שֶׁל הַיֵּשׁ. הַמְּרֻכָּז הַזֶּה בִּפְרָטִיּוּת הַחַיִּים מֻכְרָח לְהַתָּאִים עִם כָּל הַמַּקִּיף, עִם כָּל הַהֲוָיָה, בֵּין בִּתְכוּנָתוֹ הַפְּנִימִית, בֵּין בְּגִלּוּיׇו הַחִיצוֹנִים. ע"י הַכָּרָה פְּנִימִית בְּמַעֲמַקֵּי הַלֵּב מֵהַיֹּשֶׁר וְהַטּוֹב נוֹדַע חֵלֶק רָשׁוּם מֵהַמּוֹסֵר, הַמּוֹפָע בְּכָל הַהֲוָיָה בְּצוּרָה אִידֵאָלִית מִמֵּשִׁית חַיָּה בַּמְּצִיאוּת."

(הרב מחליט לעצור באמצע פסקה יב' שראינו קודם לכן מכיוון שהחלק השני של פסקה ח' עוסק בחזרה בתשובה דרך החיבור לעמ"י ונעסוק בזה בצורה נפרדת בשיעור הבא)

יש כאן שני ביטויים שמזכירים את הפסקה שקראנו קודם: א. התשובה העליונה, ב. הישר והטוב. אנו רואים בפסקה זו פעם נוספת שהרב מדבר על כך שהעולם הוא אחדותי וכל אחד בעולם הוא חלק מאותה אחדות שנובעת מכך שמקור העולם הוא א-לוהי ומכך שכולנו בני אותו אב (אדה"ר) והחיבור הוא בנקודת השורש שהיא "הישר והטוב, המרכז הרצוני של היש".
העולם הוא טוב וישר, כל אחד ואחד חלק מההוויה, ושייך לאותו טוב ויושר, וכשאדם ספציפי חש שהוא לא טוב וישר הוא מרגיש תלוש ובלי שייכות לאותה הרמוניה כללית הזו וזה מה שגורם לדחיפה פנימית ורצון להתקשרות והתחברות לדבר הגדול.

לאן כל זה אמור להוביל את האדם? לכך שגם הוא צריך להיות טוב וישר. נראה את זה בפסקה מפורשת שבה אומר הרב שההבנה הזאת אמורה להביא את האדם לזיכוך המידות להיות טוב וישר וזו הנקודה המרכזית פה שהיא מאוד משמעותית כי זיכוך המידות זוהי מדרגה עליונה וגבוהה.

נראה את הדברים בפרק ח, פסקה ג:

"כָּל חֵטְא מַדְאִיב את הַלֵּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סוֹתֵר אֶת הָאַחְדוּת שֶׁבֵּין הָאִישִׁיּוּת הַפְּרָטִית עִם כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, וּמִתְרַפֵּא הוּא רַק ע"י תְּשׁוּבָה, שֶׁזּוֹרֵחַ עָלָיו בָּהּ אוֹר הַשֶּׁפַע הַעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָלִיּוּת אֲשֶׁר לְהַוָּיַת הַמְּצִיאוּת, וּבָזֶה חוֹזֶרֶת הַהַשְׁוָיָה הַכְּלָלִית וְהַהַתְאָמָה לְהַהֲוָיָה לְהוֹפִיעַ בְּתוֹכוֹ, וְשָׁב וְרָפָא לוֹ. אָמְנָם יְסוֹד הַצַּעַר אֵינֶנּוּ מֵעֶצֶם הַחֵטְא בִּלְבַדּוֹ כ"א מִיְּסוֹדוֹ שֶׁל הַחֵטְא וּמִתּוֹכָן מַהֲלַךְ הַנֶּפֶשׁ, שֶׁנַּעֲשָׂה הָפוּךְ מְסַדֵּר הַיֵּשׁוּת, הַזּוֹרַחַת בָּאוֹר הַיָּשָׁר הָאֱלֹהִי בְּכָל הַמָּצוּי הַמְּאֻרְגָּן בְּאַחְדוּת וְכִוּוּן מְעֻלָּה."

מסביר הרב קוק שזה לא רק העניין המוסרי, זיכוך המידות של להיות חלק מהעולם זה להיות אדם ישר וטוב אלא שכל חטא הוא מרחיק את האדם מהשורש של ההוויה.

הרב מסביר שבכללות של ההוויה אין פגמים, חולשות וכו', אין שם רע ואין שם חיסרון וזוהי ההוויה ביסודה. העולם בשורשו הוא בלי פגמים, חטאים, חסרונות וכו' וכו' אלא הוא שלם וכולו טוב.
אותו אדם שמתעורר בו הרצון להיות מחובר לשורש של העולם שהוא טוב וישר (לא סתם הרמח"ל קורא לספרו 'מסילת ישרים'- להיות ישר זה דבר מאוד בסיסי כדי להצליח לחזור בתשובה עליונה ושלמה), כשאדם מבין שהוא חלק קטן אך חשוב בעולם ובהוויה כולה בכל חטא שהוא עושה הוא מרגיש איך אותו חטא מרחיק אותו מהשורש הטוב של העולם ולכן הוא רוצה לחזור בתשובה מלאה על כל רבדיה.

(חשוב לשים לב שזה לא בהקשר של התורה או בהקשר של עמ"י אלא בהקשר הכללי של העולם כולו וכל דבר שהוא נגד הרצון הא-לוהי, כל חטא כזה או אחר מרחיק את האדם משורש הא-לוהות הנמצא בעולם וזה מביא את האדם לרצות להיות נקי מחטאים כדי לצמצם את הריחוק מאותו שורש.)

נסיים את פרק ח, פסקה ג:

" וּמִפְּנֵי זֶה אוֹתָם אֲשֶׁר נַפְשָׁם רָעָה מִיְּסוֹדָהּ, וְשֹׁרֶשׁ הַחֲטָאִים כֻּלָּם מֻנָּח בְּדֵעוֹתֵיהֶם, בִּשְׁאִיפָתָם וּתְכוּנַת לְבָבָם, הִנָּם רָעֵי-הָעָיִן אֲשֶׁר הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִרְאֶה לָהֶם בַּצֶּבַע כ"כ שָׁחוֹר עַד אֵין תַּכְלִית. הֵם הֵם הַמִּתְרַעֲמִים עַל הָעוֹלָם וְעַל הַחַיִּים, בַּעֲלֵי עֲצִיבוּ דִּטְחוֹל, אֲשֶׁר לַעְגָּם מִכָּל הַהֲוָיָה הוּא שְׂחוֹק הַכְּסִיל, אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהָבִין כִּי טוֹב ד' לַכֹּל."

אומר הרב שכאשר פוגשים אנשים רשעים צריך להבין שיש להם התמודדות מאוד חזקה מכיוון שאומנם יש להם בחירה חופשית כמובן אבל הטחול אצל אותם האנשים הוא עם תחושה מאוד חזקה וזה גורם למרירות שגורמת להם להסתכל כל הזמן רע על העולם וזה דבר שיכול להביא את האדם לרשעות כי הם לעיתים האנטי-תזה למציאות של הטוב. העולם הוא טוב אבל יש אנשים שהם בעלי 'עציבו דטחול' (מושג קבלי), רשעים גדולים, שהם בעלי מרירות ועין רעה ונגד כלפי דברים שקורים בעולם והם כנראה בעלי תפקיד איזוני פנימי בעולם (עמלק, נאצים וכו').

[עמ"י וודאי שייך לטוב, ועמלק הוא אינו מעמ"י ולא הנאציזם וכל מיני רשעים ארורים כאלה ואחרים, (וחס ושלום להגיד על הכפירה והחילונות שהיא רשעה כזאת וא"א ואסור להתחיל להשוות את זה לרוע או לרשעות וכו')]

סיכום השיעור:

1. העולם הוא טוב וישר ולכן יש לכל אדם יכולת להרגיש, לרצות ולחשוב איך הוא מחובר לאותו מהלך עולמי גדול ולהביא אותו לטהרת המידות וזיכוך המעשים.

פרק יג פסקה ח:

"כְּדֵי לְהָסִיר כָּל מָסָךְ מַבְדִּיל בֵּין הַטּוֹב הָאֱלֹהִי הַכְּלָלִי וּבֵין הַנֶּפֶשׁ הַפְּרָטִית הַצְּמֵאָה לוֹ, צָרִיךְ לְהִבָּדֵל מִכָּל פְּגָם מוּסָרִי, בְּכָל הַמֻּשָּׂג הָרָחָב שֶׁלּוֹ בַּמּוּבָן הַכְּלָלִי, שֶׁכּוֹלֵל זִכּוּךְ הַמִּדּוֹת כֻּלָּן וְטָהֳרַת הַמַּעֲשִׂים הַשְׂכָּלִית, שֶׁכָּל אֵלֶּה הֵם הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר הָאֱלֹהִי בָּעוֹלָם בִּתְכוּנָה כְּלָלִית מַקֶּפֶת אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת וְכָל הַהֲוָיָה, בְּכָל מָה שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לִתְכוּנַת מוּסָר לָחוּל שָׁם"

(גם לפסקה זו יש המשך אך הרב עוצר באמצע מכיוון שהשורש הבאות עוסקות בתשובה ע"י חיבור לעמ"י)

הרב קוק מסביר שהנפש הפרטית צמאה לחיבור לטוב הא-לוהי הכללי השורה בעולמות כולם וזה בא לידי ביטוי ע"י היבדלות מכל פגם מוסרי (זיכוך המידות כולן וטהרת המעשים). זיכוך המידות זה נושא רחב, ארוך, חשוב ומעניין אך מידה באה מהמילה 'מד', כמות, הרמב"ם מסביר שיש מידות שצריכים יותר בחוזקה ויותר בעדינות, לזוז עם מדומוטר על כל מידה ולשנות בהתאם לצורכה (לעיתים יש את תשובה המשקל שצריך איזון אבל לדוגמא כעס, ענווה וכדו' מסביר הרמב"ם שבד"כ צריך להיות בהם כמעט תמיד בקצה), אין מידה שלילית וכל מידה צריך להתאים אותה לגרף ולמידה הנכונה עבורה.

גם הרמח"ל במסילת ישרים מדבר על כך שגם את המעשים הטובים צריך לטהר ולראות שהם באים מהמניע הטוב והנכון כי לעיתים יכול להיות שגם מעשים טובים לא נובעים ממניעים טהורים אלא לשם כבוד וכו'.

1. הרב מוסיף קומה נוספת שסעיף א מביא את האדם לכך שכל חטא מרחיק את האדם משורש העולם שהוא טוב ונעיין בפסקה נוספת לשם ההבנה.

פרק יב פסקה ט:

"הַמּוּסָר בְּקוֹלוֹ הָאֱלֹהִי בָּא לְתוֹךְ הַנְּשָׁמָה מֵחַיֵּי כָּל עוֹלָמִים כֻּלָּם. הַהֲוָיָה הִיא בִּכְלָלוּתָהּ בְּלֹא שׁוּם חֵטְא, הַחֵטְא הוּא מָצוּי רַק בְּעֵרֶךְ הַפְּרָטִים, אֵצֶל הַכְּלָל הַכֹּל מַתְאִים לְהַרְמוֹנְיָה נִצְחִית, וְהַמַּעֲשִׂים שֶׁהַהַרְמוֹנְיָה הַנִּצְחִית מִתְגַּלָּה עַל יָדָם הֵם הִנָּם הַמַּעֲשִׂים הַטְּהוֹרִים, הַמְּשֻׁלָּלִים מִכֹּל חֵטְא עָווֹן וָפֶשַׁע."

מסביר הרב קוק שהכלל, ההוויה היא כולה בלא שום חטא. ההוויה בכללותה כפי שהסברנו בהתחלה זה השורש הא-לוהי של ההוויה שם אין חסרונות ופגמים וחטאים, והחטא כולו נמצא רק בערך הפרטים, רק אצל כל אדם פרטי שנברא כך שיש לו בחירה בין טוב לבין רע ולכן המשפט שראינו קודם "כל חטא מדאיב את הלב" זה מכיוון שהוא יוצר את הניתוק שבין האדם הפרטי לבין ההוויה בכללותה ואז האדם מרגיש כפי שראינו בפרק ב' שכאשר אדם חוטא הוא יוצר ניתוק וחוסר שייכות להרמוניה הנפלאה והכללית שישנה בעולם וממילא הוא מרגיש חיסרון וניתוק והתשובה העליונה תפקידה לחבר אותו לכל הגודל והמהלך העליון והמשמעותי של הדבר זהה וממילא הרב מסיים את פרק יב' פסקה ט':

"וְחַיִּים כָּאֵלֶּה, שֶׁמַּעֲשִׂים כְּאֵלֶּה מֵהֶם מִפַּכִּים, – זֶה הוּא הַדָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה דּוֹרֶשֶׁת, וְהִיא מַשִּׂיגָה אוֹתָם בָּאוּר מְקוֹר חַיֵּי כָּל הַחַיִּים, אוֹר מְקוֹר יִפְעַת אוֹר אֵין סוֹף, שֶׁהִיא אֵלָיו כָּל כָּךְ שְׁקוּקָה, קְשׁוּרָה וְעוֹרֶגֶת בְּאֵין קֵץ וְתַכְלִית, בִּתְשׁוּבָה עִלָּאָה בְּחֹפֶשׁ עֶלְיוֹן, בַּעֲלִיצוּת דְּרוֹר וּבְחֶרְדַת קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מְלֵאָה חָכְמַת עוֹלְמֵי עוֹלָמִים."

כל נשמה פרטית שייכת לגודל הכללי וכשהיא עושה חטא או אינה מספיק מזוככת במידות או במעשים זה מרחיק אותה ממקור ההוויה וכשהיא רוצה להתחבר אומר הרב קוק זוהי תשובה עליונה ובמדרגה גבוהה ומשמעותית, תשובה שכפי שאנו רואים בחלק מהגרסאות זוהי תשובה מאהבה שנובעת מהרצון להיות מחובר לאמת הא-לוהית ולטוב הא-לוהי שנמצא בכל העולמים וממילא זה שורש לתשובה ברמה גבוהה. (חשוב לזכור שכפי שראינו בשיעור הקודם זה לא אומר שאין עבודה יומיומית סיזיפית אלא זוהי זריקת בוסטר כפי שאומרים בימינו ונקודת פתיחה טובה יותר).

1. בחלק מהגרסאות המילה "מאהבה" הורדה. ↑