היה שותף בעיר אשדוד

עדכונים וחדשות מהנעשה בישיבה

אודות
ישיבת ההסדר “נווה דקלים”
משוייכת למרכז ישיבות בני עקיבא.

הישיבה נוסדה בעיר ימית, ולאחר חורבן ימית הועתקה לנווה דקלים שבגוש קטיף.
בשנת ה’תשנ”ז חודשו פני הישיבה על ידי הרב גבריאלי שליט”א בתמיכה והכוונה של הרב ויצמן ראש ישיבת מעלות.
בשנת ה’תשס”ה פונתה הישיבה עם חורבן גוש קטיף והמבנה המפואר של הישיבה נהרס בידי פורעים ערבים משולהבים.

נגן וידאו

פרויקטים בעיר
עם הפנים לקהילה

ישיבת ההסדר נווה דקלים-אשדוד, חרטה על דגלה ובליבה את השותפות והאחריות עם העיר אשדוד. במוקד השאיפות הגדולות עומד הרצון להמשיך את הקהילתיות, השליחות ומסירות הנפש שאפיינו את החיים בגוש קטיף לתוך מרחביה ותחומי חייה של השעיר אשדוד. כחלק מהחיבור לכלל הציבורהוקמה קהילה משימתית בסמוך לישיבה – “קהילת דקלים”. על חברי הקהילה נמנות משפחות מאשדוד ומחוצה לה, שחברו יחד ליצירת קהילה משמעותית ותוססת על יד ישיבת ההסדר.

מידע לשמינסט

ברוך בואך לבית ישיבת ההסדר “נווה דקלים”, רבני הישיבה ותלמידיה שמחים לארח אותך באתר הישיבה.
אם אתה צמא לברר את דרכך בחיים, ללמוד תורה בעמקות אך בלי להתפשר על אהבה ותענוג בלימוד,
אם אתה חפץ להיוולד מחדש באמונתך ובעוצמותיך הנפשיות והרוחניות לצד חבורה רעננה מלאת כוחות ושמחה,
מקומך איתנו – בישיבת ההסדר “נווה דקלים” !
אנו מזמינים אותך לבוא ולהתרשם באופן ישיר מאופייה הייחודי ומדרכה של הישיבה!

שאלות ותשובות – ננסה בעז”ה, בשורות אלו להעלות על הכתב את התשובות לשאלות הנפוצות:

באופן כללי עלינו להרגיש אחריות למצב הרוחני בעם ישראל, ולפעול על מנת לרומם את רוחו, לחזק את עוצמתו הפנימית ולחבר אותו לערכי תורה ואמונה.
אשדוד היא אחת ממרכזי האוכלוסייה הגדולים של עמ”י, ולכן היא אחת מהחזיתות המרכזיות והחשובות במאבקנו על הזהות היהודית של עמ”י ועל הצביון של מדינת ישראל בשנים הבאות.
המאבק הרוחני הזה על זהות יהודית הוא המפתח גם למאבק על ארץ ישראל, על תורה, על חינוך, על מוסר – ובעצם על כל הנושאים שיקרים לליבנו.

בלי שום ספק כאן יוכרע עתידו של עמ”י בשנים בקרובות, כאן היא החזית של מלחמת הרוח על אופייה של החברה הישראלית, ולכן זו החזית שבה אנחנו צריכים להיות.

חז”ל מלמדים אותנו שיש מעלה מיוחדת ללימוד התורה בארץ ישראל: “אין תורה כתורת ארץ ישראל, ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל” (בראשית רבה טז). למעלה מזה – ישנה דרך לימוד מיוחדת שמתאימה לארץ ישראל, עד כדי כך שכאשר ר’ זירא עלה מבבל לארץ ישראל, הוא התענה מאה ימים בתענית ובתפילה שהקב”ה יזכה אותו לשכוח את התלמוד הבבלי, מחשש שמא דרך הלימוד הבבלית תפריע לו לקלוט את דרך הלימוד החדשה של ארץ ישראל… (ב”מ פה.)
מהי אותה דרך לימוד מיוחדת ?
הרב קוק זצ”ל, שהרחיב מאד בחשיבות הלימוד המיוחד לארץ ישראל, מגדיר את הדברים כך: בארץ ישראל אנו יכולים להעמיק ולראות את העומק הרוחני – האמוני שקיים בתוך כל הלכה והלכה, ובתוך כל סוגיא וסוגיא בגמרא. התורה איננה אוסף חוקים והלכות בלבד, אלא היא דברי אלוקים חיים, ועלינו להעמיק בה כדי לשמוע את דבר ה’ שיוצא אלינו מתוך הסוגיה. הקדמונים שעסקו בסוגיא השאירו לנו רמזים והכוונה כיצד לחשוף את התוכן הרוחני שבה. כאשר אנחנו עוסקים בסוגיא, אנחנו מנסים לעיין בה היטב ולגלות לא רק את פרטי ההלכות, אלא את אותם הרמזים שיכוונו אותנו אל המשמעות הפנימית, אל נשמת התורה.
בלימוד תורת ארץ ישראל, כשאנו מבינים את העומק שבסוגיא, אנחנו מרגישים כיצד לכל סוגיא יש משמעות עבורנו: גם אם הנושא ההלכתי שבה איננו רלבנטי. כרגע, הרי שהרעיון האמוני שחבוי בה הוא תמיד רלבנטי ותמיד משפיע על החיים שלנו ועל השקפת העולם שלנו.
לימוד תורת ארץ ישראל הוא גם שליחות חשובה וחיונית למען עם ישראל. אם אנחנו לומדים תורה בדרך שאיננה מתאימה לארץ ישראל, שאיננה מתאימה לדור של גאולה ותחייה, לדור שבו עם ישראל שב לארצו- הרי התורה שאנו לומדים לא יכולה להיות רלבנטית לציבור! אם אנחנו רוצים שהתורה תהיה בשורה גדולה שתדבר אל כל הציבור כולו, עלינו ללמוד תורה בדרך המתאימה למקום ולזמן בהם אנחנו זוכים לחיות. עם ישראל ישוב אל התורה ואל ריבונו של עולם, כאשר אנחנו נגלה את אור התורה כראוי, באור הפנימי של תורת ארץ ישראל.

רבים מאד מתלמידי הישיבות התיכוניות ‘לא מסתדרים’ עם הגמרא…אולם באורח פלא, כאשר הם מגיעים לישיבות ההסדר, המצב משתנה. אמנם הגמרא היא אותה גמרא, אבל בכל זאת ישנם שני הבדלים מרכזיים:
ההבדל הראשון הוא בשאלה מה מניע אותך ללמוד. בישיבה התיכונית תלמידים רבים לומדים גמרא רק בגלל שהם נאלצים ללמוד, כחלק מהמסגרת ולקראת מבחני הבגרות. דווקא ההכרח ללמוד גורם לפעמים לשנאת הגמרא ולריחוק ממנה. בישיבת הסדר, כאשר אתה פתאום לומד תורה מתוך בחירה, אתה פתוח יותר להתחבר אליה ולמצוא את נקודות הקשר שלך אל הגמרא.
ההבדל השני הוא בדרך הלימוד. בישיבה תיכונית על פי רוב מתמקדים בהבנה פשוטה של הגמרא, ואין אפשרות לעיין ולהעמיק; בישיבת הסדר מצד אחד הקושי גדל, כי העיון דורש יותר מחשבה ומאמץ, אך מצד שני כאשר הלימוד יותר רחב, יותר מעורר מחשבה – הוא יותר מתיישב על הלב.
במיוחד בדרך הלימוד המיוחדת של תורת ארץ ישראל, שבה אנחנו עוסקים בישיבה, ניתן להרגיש חיבור גדול יותר לגמרא ולהבין את הקשר שלה אלינו ולחיים העכשוויים שלנו.

אנחנו רוצים לגדול בתורה בשלמות, כמו שצריך – וזו בדיוק הסיבה שאנחנו משלבים את השירות הצבאי כחלק מהלימוד בישיבה וכחלק מהבניין הרוחני והתורני של בן תורה ותלמיד חכם. חז”ל מלמדים אותנו ש”כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה” (עבודה זרה יז), וש”כל האומר אין לי אלא תורה’ – אפילו תורה אין לו” (יבמות קט).
לימוד תורה שלם הוא לימוד תורה שאינו מנותק מהחיים ומעם ישראל, אלא משפיע על החיים ומוביל את הלומד להיות חלק ממנהיגות רוחנית ומעשית של עם ישראל בבחינת “גדול תלמוד שמביא לידי מעשה”(קידושין מ:). החיבור הזה אל החיים ואל עם ישראל כולו בא לידי ביטוי גם בשירות הצבאי, אך לא רק בו – מדובר על חינוך לחיים שלמים וארוכים של שליחות, חיים שהתורה מובילה אותם ומשפיעה על כל תחומי החיים של היחיד והחברה.
במסכת אבות פ”ו מופיעים ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם ואחד מהם הוא “הנושא בעול עם חברו” – ישנם היום כמה וכמה אתגרים שהם בבחינת עול שמוטל על הציבור והשירות הצבאי הוא בהחלט אחד מהם, אי לכך, אדם שרוצה לקנות את התורה חייב לדעת לשאת בעול עם חברו, ולקחת חלק בעול הזה.
מעבר לחשיבות השירות הצבאי כחלק מהבניה הרוחנית של האדם, הוא מהווה מצווה המוטלת על האדם מן התורה – להלחם מלחמת מצווה “לעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם”. ברור שאדם לא יאמר – ‘לא אניח תפילין היום, כי אני צריך ללמוד תורה ללא הפרעה’ כך, צריך להיות ברור לנו שלא שייך להימנע משירות צבאי כדי ללמוד תורה.
בנוסף, יש בתוכנו רצון עז לחדש ימינו כימי קדם ולהשיב לחיים את כל הדמויות הנשגבות, אבות האומה שידעו לשלב את העדינות, הקדושה והגדלות הרוחנית האינסופית יחד עם העוז והגבורה, העוצמה הפיזית והמלחמתית בשעת הקרב, ולא ראו בכך סתירה, להיפך כל צד הזין והעמיק את הצד השני באישיותם בבחינת ‘עדינו העצני’, דויד המלך שבעת אשר למד תורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיצא לקרב היה מקשה עצמו כעץ.
בניגוד למחשבות הנאמרות בחלל האוויר של חיינו שכביכול מי שמוכשר ללמוד תורה, אין ראוי לו שירות צבאי או לכל היותר די לו בשירות מינימאלי של 4 חודשים וכיו”ב, אנו סבורים שדווקא אנשי התורה ראוי להם שיבנו את הצבאיות הישראלית כדין “הירא ורך הלבב – מעבירות שבידו” שקיבל פטור ממלחמת הרשות. צבאנו הינו צבא נפלא, אך הוא ימשיך להתקדש רק אם יכנסו לתוכו אנשי קודש רבים, אשר יאירו וישפיעו מאישיותם.

העיקרון שצריך להנחות את כל החיים שלנו [ולא רק את השלש שנים הקרובות…] הוא שאנו רוצים לתרום לעם ישראל כמה שיותר – בצבא, חינוך, בלימוד תורה, בהקמת משפחה יהודית ערכית ושורשית, בכלכלה, בחברה, במנהיגות חברתית, פוליטית ורוחנית – ובכל תחום החיוני לעם ישראל.
המטרה שלנו איננה לשרת פחות – אלא לתרום לעם ישראל את התרומה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים במהלך חיינו.
כשחושבים על הדברים במבט כללי, מתוך הפרספקטיבה והתמונה הכללית, אנו רואים בבירור שלמען עם ישראל – לא פחות מחשיבות השרות הצבאי – חשובה התרומה שאנחנו תורמים לעם ישראל בלימוד התורה ובהעמקת הערכים והזהות היהודית. היום ניתן לראות בצורה ברורה שכל הכוח הצבאי של מדינת ישראל איננו מספיק כדי לעמוד מול הטרור בדרום ומול החיזבאללה בצפון – כח העמידה של עם ישראל, מקורו בבית המדרש, בלימוד תורה, ובמיוחד בתורה שמחוברת אל החיים ומעירה אותם.
ישיבות ההסדר נטלו על עצמן את האחריות להצמיח אנשי תורה ואמונה, גדולי רוח ועמוקי מחשבה על מנת למלא את החברה הישראלית בתוכן, בבירור דרכה וזהותה כמדינה יהודית ובפרט כאומה הזוכה להיוולד לשלבי גאולה משמעותיים ביותר. כדי לאפשר את הצמיחה ההכרחית הזו, המדינה קיצרה את השירות הצבאי לפרק הזמן הנדרש על מנת לבנות אישיות של לוחם על כל המשמעויות הכרוכות בכך, זאת לצד שירות משמעותי גם מקרב תומכי הלחימה בתפקידי מפתח הנחוצים למערכת הצבאית.
מפעם לפעם נערכים דיונים בין ראשי ישיבות ההסדר לבין בחירים בצבא, לבחון את הצרכים הביטחוניים ואת כח האדם שעומד לרשות צה”ל, והאיזון נבדק מחדש.
לעת עתה נראה ששרות צבאי של כשנה וחצי הוא האיזון הנכון בין המחויבות ללימוד תורה בעצמה לבין הנשיאה בעול עם הציבור.