שיעור 8- תשובה עליונה דרך חיבור לכלל ישראל
בשיעור הקודם דיברנו על החיבור לטוב הבסיסי הנמצא בשורש המציאות שלנו וכל אדם בעולם ובפרט אדם מישראל שתכונתו צריכה להיות רגישה יותר רוצה להרגיש את החיבור לצדק ולטוב שנמצא בעולם וזה מה שמחבר אותו לקב"ה ומעורר ודוחף אצלו את תהליך התשובה, ובכדי לסגור לבינתיים את הנושא נעיין בפסקה נוספת.
פרק ד, פסקה ד:
"הַטֶּבַע הָעוֹלָמִי וְכָל יְצִיר פְּרָטִי, ההיסתוריה הָאֱנוֹשִׁית וְכָל אִישׁ יְחִידִי וּמַעֲשָׂיו צְרִיכִים לִהְיוֹת מְסֻקָּרִים בִּסְקִירָה אַחַת, כְּתֹכֶן אֶחָד בַּעַל פְּרָקִים שׁוֹנִים, וְאָז מְמַהֶרֶת הָאוֹרָה שֶׁל הַדֵּעָה הַמְּבִיאָה לִידֵי תְּשׁוּבָה לָבֹא."
אדם צריך לנסות להרגיש כחלק מההשתלשלות ההיסטורית של העולם כולו וכשאדם מרגיש את כך ששהיסטוריה האנושית כולה היא כמין מהלך כללי אחד גדול והאדם הקטן הוא חלק מהפאזל הגדול שמרכיב את התמונה כולה, זה דבר שיתן דחיפה לתשובה ("ואז ממהרת האורה של הדעה המביאה לידי תשובה לבוא").
נעיין היום בקומה נוספת של תהליך התשובה דרך חיבור למשהו גדול יותר ונעשה זאת היום דרך הצינור של כלל ישראל.
פרק ד, פסקה ז:
"נִשְׁמָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא הַצֶּדֶק הַמֻּחְלָט, שֶׁבְּהִתְגַּשְּׁמוּתוֹ הוּא כּוֹלֵל אֶת כָּל הַטּוֹב הַמּוּסָרִי שֶׁבְּפֹעַל, עַל כֵּן כָּל פְּגָם מוּסָרִי, שֶׁהָאִישׁ הַיְּחִידִי מִיִּשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה מַחֲלִישׁ הוּא בָּזֶה אֶת קִשּׁוּרוֹ עִם נִשְׁמַת הָאֻמָּה כֻּלָּהּ. וְהַתְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה הַיְּסוֹדִית הִיא לְהִתְקַשֵּׁר עִם הָאֻמָּה בְּנִשְׁמָתָהּ, וְעִמָּהּ הֶכְרֵחַ הוּא לְתַקֵּן אֶת הַדְּרָכִים וְהַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם לְפִי אוֹתוֹ הַתֹּכֶן הַמַּהוּתִי שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה."
נקודת המוצא של הרב קוק היא: "נשמתה של כנסת ישראל היא הצדק המוחלט". מהו הצדק המוחלט? אפשר לומר שזהו המוסר העליון הגבוה ביותר הקיים (יותר גבוה מהמוסר הבסיסי הקיים בעולם וכמו שראינו בשיעור הקודם החיבור אליו הוא גם נותן דחיפה משמעותית לתהליך התשובה). המהות של עמ"י זה להיות טוב לעולם. שורש נשמת האומה כפי שקורא לזה הרב זה להיות טובים ברמה גבוהה של טוב.
הגמרא בבבא בתרא בדף י' ע"ב דנה על המשפט "וחסד לאומים חטאת" ומנסה להבין מדוע גם כאשר אומוה"ע עושים חסד אומר עליו הנביא שהוא חטאת ומביאים התנאים מס' אפשרויות[1] על כך שזה לטובתם האישית של אומוה"ע ועל התועלת שיוצאת להם מכך וזו הקומה של אומוה"ע וזה אולי מספיק להם (יש בניהם שהם חסידי אומוה"ע שחושבים על טובת האחר בצורה מוחלטת וראינו דברים כאלה בשואה ובזמנים אחרים של עמ"י) אבל בפנימיות ובשורש נשמת האומה, בשורש נשמת עמ"י יש את הרצון להיטיב לעולם, הטוב העולמי והרצון להיות מצפן מוסרי וטוב לעולם.
אנו רואים את זה בפרק ד', פסקה ו':
"רֹאשׁ הַפִּסְגָּה שֶׁל נִשְׁמַת הָאֻמָּה הִיא הַמְּגַמָּה הַכְּלָלִית, שֶׁהָאֻמָּה שׁוֹאֶפֶת אֵלֶיהָ בְּעֶצֶם הֲוָיָתָהּ, וְזֶה כְּבָר יוֹצֵא עַל כְּלָלוּת הַהֲוָיָה, וְרַעְיוֹן הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹן נָעוּץ בַּמָּרוֹם חֶבְיוֹן זֶה."
עמ"י רוצה את הכלליות של העולם ורוצה את הטוב של העולם. הן מבחינה רוחנית שבה תפקידנו זה להביא את האמונה והיושר, הצדק והמוסר, וגם מבחינה גשמית יש לנו תפקיד לעזור לעמים במצוקה כמו שאנחנו רואים את משלחות הרפואה לכל מיני אסונות בעולם ויש לנו פוטנציאל גדול מזה שיתגלה לעתיד לבוא.
כאשר אנחנו חוזרים לאדם הפרטי אז אנו רואים את דברי הרב בפסקה הקודמת: "עַל כֵּן כָּל פְּגָם מוּסָרִי, שֶׁהָאִישׁ הַיְּחִידִי מִיִּשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה מַחֲלִישׁ הוּא בָּזֶה אֶת קִשּׁוּרוֹ עִם נִשְׁמַת הָאֻמָּה כֻּלָּהּ" המשוואה היא פשוטה. נשמת האומה היא הטוב המוחלט העליון וכו' וכל אחד מאיתנו הוא חלק מנשמת האומה (נשמה אחת עם גופים מחולקים וכל אחת הוא חלק מנשמת האומה) אז כדי להיות חלק מנשמת האומה כל אדם צריך לעבוד על כך שהטוב שבו נובע באמת ממחשבה על אחרים. אדם הוא לא פראייר כאשר הוא מתנדב והוא עושה את זה בצורה אמיתית וכנה לטובת האחר ולא לטובתו האישית. כל דאגה של אדם שהיא למען עצמו היא מרחיקה אותו מנשמת האומה אך כלל התחזקות ופעולה למען האחר היא מקרבת אותך לנשמת האומה (ולהפך, כל פגם מוסרי מרחיק).
חשוב לזכור שברוב המקרים זה בא לידי ביטוי ע"י מערכות החיים השוטפות ולא רק ע"י אירועים מיוחדים חד פעמיים. מלבד הצבא שזה אחד המקומות היחידים שבהם אדם משמש בתפקיד כללי ומוקדש כל כולו לנשמת האומה (ואגב גם בצבא צריך להרגיש כל אחד שהוא לא פראייר ולא להתרגש מכל מפקד ודיסטנס וכו' מכיוון שזה כהיינו כאפס לעומת הדבר הגדול שאתה חלק ממנו גם אם זה לא קל להרגיש ככה ביומיום של השירות הצבאי ואדם שיתנהל בצורה כזאת בשירותו הצבאית זה יגרום לו לעבודת מידות אינסופית שבה כל כולו עושה למען הכלל) בשאר החיים זה בא לידי ביטוי בהתנהגות במשפחה ועם החברים בעבודה ובלימודים וכו' ואתה עושה מעבר למה שנדרש ממך ברמה הבסיסית ועושה את זה למען המשפחה והעבודה והחברים בצורה אמיתית אז אתה לא פראייר אלא טוב, רוצה להיטיב לגרעין המשפחתי וכו'.
רעיון התשובה העליון נעוץ בהבנה שכדי לעשות תשובה עליונה צריך להתחבר לכלל ישראל והחיבור הוא דרך עשיית טוב בצורה נקייה שהיא למען האחר בצורה מוחלטת, וכל פגם מוסרי מרחיק את האדם מהכלל הישראלי ואדם רוצה להתקשר לנשמת האומה שהיא הטוב הא-לוהי המופיע במציאות דרך עם ישראל, והאומה כולה קרובה להקב"ה ששורה על היחידים בעמ"י דרך הכלל (ואכמ"ל ומי שרוצה להאריך יעיין בשיעורי אורות ישראל שנת התשפ"א ובמשפט- הקב"ה שורה על כלל ישראל ומתו"כ כל הפרטים מקבלים את השפע הא-לוהי שלהם וכך יוצא שכל אחד שדבק בנשמת האומה דרך המידות הטובות של האומה מתחבר דרך זה להקב"ה וזו תשובה גדולה ועליונה).
[שאלת תלמיד- האם אנשים שעושים זאת ממניעים שאינם דתיים אלא ממניעים כללים של רצון לעשות טוב האם הם מתקשרים ע"י כך לנשמת האומה?
תשובה- כן ולא. כן כי באופן אובייקטיבי הם פועלים לטובת האומה וע"י כך הם מתקשרים לנשמת האומה ועולים ברמתם, לא מכיוון שכאשר אדם אינו מודע לזה ולא עושה את זה כדי להתקרב להקב"ה ובלי הבנה מהי נשמת האומה אז ככל דבר שלא יודעים אותו ולא מודעים אליו עוצמתו פוחתת.
יחד עם זאת אנו מכירים מס' מקורות בהם הרב קוק עסק בחלוצים האידיאליסטים והזכיר את הנקודה הזאת שבכך שהם עוסקים ופועלים למען ועם הכלל הם אנשים רוחניים וכל אדם שפועל עם הכלל הוא רוחני גם הם לא יודעים את זה ומזה גם נגזר היחס של הרב קוק אל אותם חלוצים חילוניים אידיאליסטיים וזה נכון גם היום לאנשים שאנו פוגשים בציבור הישראלי שעושים הרבה טוב ולצערנו זה לא תמיד מגיע מהמקום הרוחני והאמוני וזה עדיין דבר גדול. (לעיתים אנו פוגשים אנשים שאומנם דתיים ושומרי תורה ומצוות בצורה מעשית אך מבחינת קירבה לנשמת האומה ולהקב"ה לא בטוח שהם נמצאים במקום טוב מכיוון שהם לא פועלים עם ולמען הכלל). אחד התנאים שעלה למעלה וירד למטה אמר שהוא ראה 'עליונים למטה ותחתונים למעלה', יש הפתעות מי גבוה ומי נמוך מכיוון שבעולמנו אנו שופטים בצורה חיצונית ולא פנימית]
נעיין ברובד נוסף של הדברים, פרק יג' פסקה א':
"אִי אֶפְשָׁר לְהִדָּבֵק בֶּאֱמֶת בַּיְּסוֹד הַלְּאֻומִּי שֶׁל יִשְׂרָאֵל כ"א מִי שֶׁנִּשְׁמָתוֹ הֻוטְהֲרָה כְּבָר ע"י תְּשׁוּבָה מֵחַטְּאֹת הָאָדָם הַמְגֻונּוֹת וּמִדּוֹתָיו הַפְּחוּתוֹת, אוֹ מִי שֶׁנַּפְשׁוֹ לְכַתְּחִלָּה הִיא נֶפֶשׁ טְהוֹרָה. כִּי הַיְּסוֹד הָאֲמִתִּי שֶׁל תְּכוּנַת הָאֻומָּה הַיִּשְׂרְאֵלִית היא שְׁאִיפַת הַצְּדָקָה הָעֶלְיוֹנָה, צִדְקַת ד' בָּעוֹלָם, וְכָל מִי שֶׁנִּזְדַּהֵם בְּאֵיזֶה חֵטְא, לְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁל זֻוהֲמָתוֹ אֵין חֵפֶץ הַצְּדָקָה וְהַטּוֹב מֵאִיר בְּקִרְבּוֹ כָּרָאוּי, וע"כ לֹא יְקֻושַּׁר בֶּאֱמֶת עִם הַתְּכוּנָה הַלְּאֻומִּית עַד אֲשֶׁר יִטְהַר."
"להידבק ביסוד הלאומי של ישראל"
זה הזכיר לרב גבריאלי את הגמרא והזוהר על כך שהתכונות של עמ"י הם רחמנות, ביישנים וגומלי חסדים עד כדי כך שהזוהר אומר שאדם שהוא אינו כזה הוא ערב רב וזה סימן שאלה על שייכותו לעמ"י (בימינו איננו יודעים מי כזה כי אלו דברים נשמתיים אך כך חז"ל אומרים), אז להיות חלק מעמ"י זה משהו מהמידות האלה ולכן אומר הרב שכדי להידבק ביסודי הלאומי צריך לעשות "תשובה מחטאות האדם המגונות ומידותיו הפחותות" ואז אומר הרב "כי היסוד האמיתי של תכונת האומה הישראלית היא שאיפת הצדקה בעולם" אז כל מידה שהיא אינה כזאת אצלנו היא מנתקת אותנו מהיסוד הלאומי.
ואנו רואים שהרב הוסיף קומה נוספת בסיום הפסקה ואומר שזה לא רק עניין של מידות אלא "כל מי שנזדהם באיזה חטא" מתרחק מנשמת האומה מכיוון שבסופו של דבר עמ"י בנוי מקומת המידות והמוסר ומקומת המצוות הא-לוהיות.
התורה כולה היא תורת חסד ותורה של טוב וזה בא לידי ביטוי גם במידות של המוסר וגם בקיום המצוות של שבת ושמיטה וכו' שם לפעמים נראה את זה לעיתים בצורה ישירה כמצוות החברתיות ויש מצוות שהן קשורות לזה גם אם איננו יודעים זאת וצריך ללמוד בשבילם ואלו מצוות שאדם שיעשה אותם זה יעלה את רמתו הרוחנית והמוסרית, ולכן כל חטא שאדם נופל בו הוא מרחיק אותו שוב מנשמת האומה הבנויה מהטוב המוסרי ומהטוב של המצוות הא-לוהיות שזה קומה אחת מאוחדת שאומנם הבסיס שלה זה הצד המוסרי וזה השורש של כנסת ישראל ועל זה צריכה להיבנות קומת קיום המצוות.
הדברים הללו אינם מומצאים אלא נמצאים במקורות.
פרק יג, פסקה ב' (בתחילת הפסקה עסקנו בשיעור הקודם):
" וּכְדֵי לְהָסִיר ג"כ אֶת הַמְּנִיעָה הַמְעַכֶּבֶת מֵהַשְׁלָמַת הַלְּבוּשׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי הַמַּלְבִּישׁ אֶת הַטּוֹב הָאֱלֹהִי הַמֻּופְשָׁט ע"פ סִגְנוֹנוֹ הַמְיֻוחָד, צָרִיךְ לְהָסִיר כָּל מְנִיעָה מַעֲשִׂית מִכָּל הַנּוֹגֵעַ לְנֶפֶשׁ הַיִּשְׂרְאֵלִית. וְזֹאת הִיא הַתְּכוּנָה הַמַּצְרֶכֶת לִתְשׁוּבָה גְּמוּרָה מִכָּל פְּרָטֵי פְּרָטִים שֶׁל כָּל חֵטְא וְעָוֹן ע"פ הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁכֻּולָּהּ הִיא נִשְׁמַת ד' בְּקֶשֶׁר יִשְׂרָאֵל."
בתחילת הפסקה הרב מדבר על הצד המוסרי שנכון לכל העולם אך סיום הפסקה עוסק בלבוש הישראלי המיוחד שיש לו פן מוסרי עליון ויש לו פן נוסף שקשור לכל התורה שבכתב ושבע"פ שכולה מובילה לצדק הא-לוהי שיופיע בעולם ולכן כל חטא ועבירה וכו' יוצר סדק, ריחוק מאותו טוב הנמצא בנשמת האומה ולכן התשובה צריכה להיות דרך הנקודות ואבני היסוד הללו.[2]
ראיה נוספת לדברים הללו,
פרק יח', פסקה ח', החלק השני (בחלק הראשון עסקנו בשיעור הקודם):
"וע"י הַתּוֹרָה מִתְגַּלֶּה הִיא בְּאוֹר קְדֻושָּׁה, לְכָל קִבּוּץ לְפִי עֶרְכּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל בְּצוּרָתוֹ הַמְּסֻויָּמָהּ מְאֹד, הַהַתְאָמָה הַמּוּסָרִית בְּכָל הִתְגַּלּוּיוֹתֶיהָ. וְהָאִישִׁיּוּת, הַמּוֹצְאָהּ בְּאָרְחוֹת חַיֶּיהָ וּתְכוּנוֹת רוּחָהּ פְּגָמִים וְאִי-הַרְמוֹנְיָה לְגַבֵּי הַכֹּל הַמֻּוחְלָט, הַפְּנִימִי וְהַמְּגֻולָּה, הִיא מִצְטַעֶרֶת צַעַר אֵין גְּבוּל וּמִשְׁתַּדֶּלֶת לָשׁוּב לִמְקוֹר הַחַיִּים וְהַיֵּשׁוּת. מִתְחָרֶטֶת הִיא עַל תְּעִיּוֹתֶיהָ, וְשָׁבָה בַּלֵּב נוֹהֵם וּבְשִׂמְחַת הַצָּלָה.
"תָּעִיתִי כְּשֶׂה אוֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ, כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי"."
החלק הראשון של הפסקה עסק במרכז של היש בהוויה שהוא הטוב הישר והרצון הפנימי להיות חלק מזה והדחיפה של כך לתשובה, אך החלק השני בפסקה עוסק בחיבור לתורה והדחיפה לתשובה דרך כך. כפי שראינו בפרק יג' פסקה ב' הלבוש הישראלי שבא לידי ביטוי במצוות הא-לוהיות ובסדר החיים שהתורה אומרת לנו להתנהל בו הוא כולו נועד למטרה של שאיפת הצדקה בעולם והמהלך הכללי הזה.
השיעור בקצרה: תהליך התשובה שלנו צריך להיות דרך הרצון להתקשר לכלל ישראל וזהו דבר שיעצים את עבודת המידות הפרטית מכיוון שהדרך להתקרב לנשמת האומה היא המוסר העליון ודרך הקומה הנוספת שהיא קיום ושמירה על תורה ומצוות שהם חלק מהלבוש הישראלי למוסר ולצדק העליון וכל פגם וחטא בהם מרחיקים אותנו מנשמת האומה ומנתקים אותנו מכלל האומה ומטובת האומה וזה גם מה שירומם את התשובה לרמה גבוהה וזה מה שנקרא 'תשובה עליונה'.
- ב"ב י:- "כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו… כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן… כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא להתיהר בו וכל המתיהר נופל בגיהנם… כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא לחרף אותנו בו… ↑
- ייתכן וזו ההרגשה הלא נעימה אחרי נפילה שחלק ממנה הוא הריחוק מנשמת האומה. זהו דבר שנמצא בפסקאות אחרות שאכמ"ל אבל האושר הכי גדול של האדם זה הקרבה לנשמת האומה וזה בא לידי ביטוי גם בהרגשה הפנימית מכיוון שהוא מחובר לאמת של העולם ולעמ"י שמחובר להקב"ה ולטוב הכללי וזה גורם לאדם להיות שמח או לחילופין ולכן כשאדם חוזר הוא צריך לחשוב על החיבור לנשמת האומה וממילא על החיבור להקב"ה ואז כל החזרה מהחטא תהיה עוצמתית וגדולה יותר. ↑
