שיעור 10- הפיכת הזדונות לזכויות- בפרט ובכלל, עפ"י יסוד הרזים

נעיין בפסקאות של הרב קוק שבהם הוא מסביר את עניין הפיכת הזדונות לזכויות דרך פנימיות התורה (תורת הסוד) ובחלקו השני של השיעור נראה גם המובן של הפיכת זדונות לזכויות גם בהיבט של הציבור והעם.

פרק יא', פסקה א, נתבונן בספירות בהם משתמש הרב קוק במהלך דבריו:

"מִצַּד הֵבִּינָה הַתְּשׁוּבָה בָּאָה. וּבְרוּם מַעֲלָתָהּ הַזְּדוֹנוֹת הַוִּים לִזְכִיּוֹת, וַעֲלֵיהֶם חָיֹה יִחְיֶה. אָמְנָם תְּשׁוּבָה, בְּכָל אֹפֶן וְצוּרָה שֶׁהִיא, סוֹבֶלֶת בִּתְחִלָּתָהּ מֵחֲלִישׁוּת הָרָצוֹן שֶׁל הַחֲרָטָה הַקּוֹדֶמֶת אֶלָּא שֶׁאַחַר כָּךְ הֲרֵי הִיא מִתְהַפֶּכֶת לְשִׂמְחָה וְרֹחַב דַּעַת שֶׁל הַהַכָּרָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁל הִפּוּךְ הַזְּדוֹנוֹת לִזְכֻיּוֹת. יוֹתֵר מִזֶּה בָּא הָאוֹר שֶׁל הַחָכְמָה, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הֻצְרַךְ לְהֵחָלֵשׁ ע"י מַכְאוֹב הַחֲרָטָה. הוּא מוֹצֵא כְּבָר אֶת הַזְּכֻיּוֹת מְאִירוֹת כְּנָכוֹן הַיּוֹם, וְחֶדְוַת ד' מוֹפִיעָה בּוֹ כַּעֲלִיצוּתָהּ הַמַּזְהִירָה בְּלֹא שׁוּם מוּעָקָה שֶׁל בּוּשָׁה וְקַדְרוּת, שֶׁכְּבָר נִתְלַבֵּן הַכֹּל בַּתְּחִלָּה ע"י הוֹפָעָתָהּ שֶׁל הֵבִּינָה הַנִּשְׁמָתִית.
לְמַעְלָה מִזֶּה הִיא הוֹפָעַת אוֹר הַכֶּתֶר הַכְּלָלִי, הַסְּקִירָה הָעֲלוּמָה הַמְּקִירָה כָּל עֹנֶג וְעֵדֶן, כָּל קָדוֹשׁ וְטוֹב, הַכּוֹלֶלֶת הַכֹּל בָּאוֹצָר קֹדְּשָׁה. אוֹרָה זוֹ אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּשֶׁת כְּלָל בַּהֲכָנַת הַחֲרָטָה שֶׁל הַתְחָלַת הֶאָרַת הֵבִּינָה, מִתְגַּלָּה לְאוֹרָהּ שֶׁאֵין שׁוּם גֵּרָעוֹן וְחֹשֶׁךְ כְּלָל, אֵין כָּאן כ"א אוֹר קָדוֹשׁ וְתִפְאֶרֶת עֶלְיוֹן, זִיו חַיִּים וּנְהוֹרָא מְעַלְּיָא."

לְמַעְלָה מֵהַבִּינָה, הַמְּפֵרָה "כִּי ד' צְבָאוֹת יָעָץ – וּמִי יָפֵר", לְמַעְלָה מֵהַחָכְמָה, הַמַּתֶּרֶת, רַק כָּל טוּב שׁוֹפֵעַ בְּאֵין שׁוּם מְנִיעָה, וְכָל רַע וּכִעוֻר שֶׁלּוּל מֵעִקָּרוֹ מֵאָז מֵעוֹלָם, כִּי בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה, לֹא הֹוֵוה וְלֹא יִהְיֶה, כ"א אוֹר ד' וְטוּבוֹ.

ננסה להסביר את הדברים בצורה בסיסית וככל שהזמן יאפשר לנו על המבנה של כתר-חכמה-בינה. כתר-חכמה-בינה הם שלושת הספירות העליונות מתוך עשר הספירות, הם 'המוחין', הם החלק העליון ואחריהם יש את התחתונות מחסד ועד מלכות.

בשלושת הספירות הללו יש מהלך שהולך מלמעלה למטה. הכתר זו מציאות שמחוברת לא-לוהות במקום העליון ביותר ואין בו בחירה וכולו טוב. משם עוברים לחכמה וזוהי מציאות שבה יש התחלה של בחירה ברע, 'נפילה בחטא', אך עדיין זה נמצא במקום שבו הרצון מאוד טוב ואפילו אם יש כבר נפילה קטנה היא מיד נתקנת וחוזרת לאותו טוב ומהלך נכון וראוי.
מתחת לכך נמצאת הבינה ועליה כתוב בזוהר שממנה דינין מתערין וממנה יוצאים המידות של חסד- גבורה- תפארת ואלו הן המידות של החיים והבחירה החופשית, ובמידת הבינה יש טוב ורע ואפשרות לחטוא ואפשרות להתחרט והכאב של החרטה בתחילה הוא קצת מחליש את האדם אבל בהמשך זוהי חרטה שהופכת להיות תיקון והתיקון השלם הופך את זה לדבר טוב וחלק מהזכויות.

יש פה קומה מעל קומה וזה מדהים לראות איך הרב מכניס את הרעיון של זדונות נהפכות לזכויות לתוך ההגדרות הרוחניות שנמצאות בפנימיות התורה ובעצם הוא אומר שכאשר אדם נמצא בשלב של העבירה והחטא הוא נמצא בבינה ואיתו גם הכאב על החטא והחרטה והחטא שנעשה מתחיל לעבור למקום החיובי ולעיון כיצד יש להופכו לדבר טוב.
מכאן עולים לקומה השנייה שהיא בחינת החכמה וזה כבר המקום שבו כבר אין לו כאב וחרטה אלא במקום שבו הרצון הטוב כבר מתחיל לעבוד, הוא כבר אחרי הכאב הראשוני של העבירה והנפילה והעיון והוא בקומה שבה אומנם הוא זוכר את החרטה והחטא אך הוא כבר מתחיל לעבוד עם הרצון הטוב, הכניס את החרטה לרצון הטוב והיא מתחילה לעשות את פעולתה והחרטה הופכת לטובה.
מכאן עולים לקומה הגבוהה יותר שקיימת בו וזוהי קומת הכתר, הכתר זה המקום שבו כבר אין רע, הוא כבר לא זוכר את החטא והנפילה לצורך העניין. הכתר הוא טוב לגמרי, "כל רע וכיעור שלול מעיקרו ובאמת לא היה, לא הווה ולא יהיה כי אם אור ה' מעיקרו.

בתוך האמת האדם הוא טוב, העבירה היא אינה אמיתית על האדם, היא כמין טעות חיצונית שקיימת ויש נפילות גדולות, ואחרי הנפילה והתיקון ועליית הרצון שהופך להיות טוב הוא כבר עולה למקום שבו הרע כבר נשכח מן הלב והפך להיות טוב גמור וזוהי בחינת הכתר.

אומר הרב גבריאלי שלדעתו זהו דבר מרגש מאוד, ואנו יודעים שיש מקומות שבהם הרב קוק אומר שכל דבריו בנויים על תורת האר"י ז"ל ובד"כ אנחנו לא מצליחים לזהות את הדברים כי אנחנו לא ברמתו אך בפסקאות כדוגמת זה מראות שכל דבריו של הרב קוק בנושא שראינו עד כה בנויות על פי תורת הסוד ועל פי הספירות.

נעיין כעת בהפיכת הזדונות לזכויות בגזרת הכלל ולא כפי שראינו עד כה בגזרת הפרט.

פרק יד', פסקה ו:
מפאת אורכה נחלק את הפסקה למס' חלקים.

"ע"פ יְסוֹד הָרָזִים, כָּל מַעֲשֶׂה הַטּוֹב שֶׁל הָרָשָׁע הוֹלֵךְ לִמְקוֹם הָרִשְׁעָה וְהַטֻּמְאָה, אע"פ שבכ"ז אֵין הקב"ה מְקַפֵּחַ אֶת שְׂכָרוֹ וּמְשַׁלֵּם לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה גַּם שְׂכַר מִצְוָה קַלָּה שֶׁעָשָׂה, אַךְ כָּל זֶה הוּא חֵלֶק הָרִשְׁעָה. קַל וָחֹמֶר שֶׁכָּל עָוֹן וְחֵטְא שֶׁל צַדִּיק, אע"פ שֶׁ"בָּאָרֶץ יְשֻׁלַּם" וּ"סְבִיבָיו נִשְׂעָרָהּ מְאֹד", מ"מ הַכֹּל הוֹלֵךְ מִדִּין מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה לְחַזֵּק וּלְגַדֵּל אֶת אוֹר הַקֹּדֶשׁ וְהַטּוֹב."

אם אדם נמצא במצב של רשעות ח"ו, אז גם מעשה טוב שהוא עושה כבר שייך לרשעות והקב"ה משלם לו שכר טוב בעולם הזה ולא מקפח שכר כל בריה אך מבחינת העולם הנצחי, העתידי, זה הולך למקום לא טוב ונשמתו תצטרך לעבור ייסורים של תיקון. לעומת זאת אצל צדיק עובדים הפוך וגם החטא הולך למקום הטוב, בעולם הזה הוא מייסר אותו על החטאים שהוא עושה ולכן הוא מדקדק איתו כחוט השערה אך בעולם הבא, עולם הנשמות הנצחי שם הכל נמצא במקום של תיקון.

עד כאן בנוגע למקום של האדם הפרטי.

(בנוגע לשאלת אחד הבחורים על כך שהדבר עלול לייאש אנשים שמגיעים לתהומות עונה הרב גבריאלי שהרב קוק מדבר על הדברים ממקום אובייקטיבי על מציאות והנהגה א-לוהית שפועלת בצורה הזו, אילו אדם רשע יתחרט על הכל ויעשה תשובה מבורך הדבר אך כל עוד לא יחזור בתשובה כך הדברים פועלים)

"מִזֶּה אָנוּ מְבִינִים בִּכְלָלוּת הָעַמִּים, שֶׁכָּל טוֹבָה שֶׁל אֻמָּה רְשָׁעָה מְחַזֶּקֶת הִיא אֶת הָרִשְׁעָה הָעוֹלָמִית, וְ"חֶסֶד לְאֻמִּים – חַטָּאת", וּבְיִשְׂרָאֵל גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים, שהקב"ה מְדַקְדֵּק עִם "סְבִיבָיו", "כְּחוּט הַשְׁעָרָה", וּבִכְלָלוּתָם "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם", הֲרֵי כָּל חֵטְא שֶׁבָּא מִמָּקוֹר כָּזֶה שֶׁרֻבּוֹ טוֹב, מָה שֶׁהוּא אוֹת שֶׁבֶּאֱמֶת בִּפְנִימִיּוּתוֹ כֻּלּוֹ הוּא טוֹב, – יֵשׁ בּוֹ בֶּאֱמֶת בְּגִנְזֵי פְּנִימִיּוּתוֹ אוֹר גָּדוֹל וִישׁוּעָה רַבָּה, וַעֲבֵרָתָם שֶׁל שְׁבָטִים כִּלְכְּלָה אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּ"בְּכָל פָּרָשַׁת הָעִבּוּר יִהְיוּ צָרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ". אֶלָּא שֶׁכָּךְ הִיא הַמִּדָּה. שֶׁהַטּוֹב וְהַבִּנְיָן הָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַחֵטְא צָרִיךְ הוּא שֶׁיְּזֻקַּק הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּהְיֶה עוֹלֶה לְשִׁכְלוּל הַיְצוּר כֻּלּוֹ, וְהַזָּקוּק הוּא מִדַּת הַיְּסוּרִין מְמָרְקֵי הַחֵטְא, כְּלוֹמַר הַמְּזַקְּקִים אֶת הַחֵטְא הַבָּא מֵעֹמֶק הַטּוֹב – מִכָּל כִּעוּר הַחִיצוֹנִיּוֹת שֶׁלּוֹ, וּמַעֲמִידִים אוֹתוֹ עַל יְסוֹדוֹ הַפְּנִימִי הַחַי חַיֵּי אֱמֶת וְקֹדֶשׁ."

אותו מבנה שתיארנו באדם הפרטי הצדיק ובאדם הפרטי הרשע נמצא גם בכללות העולם. "ועמך כולם צדיקים" זה כפשוטו, ישראל זה גוי צדיק, רק טוב, הפנימיות היא א-לוהית של חסד וקדושה ואמת וכו' והחטאים הם חיצוניים ואילו באומות העולם מצד בריאותם ויסודם הם שייכים יותר למציאות החומר ולכן הם בבחינת הרשע. תמיד קיימת בחירה חופשית אצל האדם הפרטי שיכול בישראל להיות רשע ובאומוה"ע להיות צדיק אך באופן כללי במבנה העולם אומות העולם שייכים למציאות הטבעית ולחומר ולכן יש להם פחות דרישות רוחניות ומצוות ואילו ישראל שייכים לעולם הא-לוהות, העולם העליון יותר.

הנגזרת וההשלכה לדברים אלו ש"חסד לאומים- חטאת", כל חסד שנעשה באומות העולם הוא אינו חסד שלם ומוחלט אלא תועלתני ואינטרסנטי (חשוב לחדד, ככלל ולא כפרט), לעומת זאת ישראל הטוב הוא המהלך האמיתי שלהם. גם כאשר ישראל חוטאים הקב"ה מעניש אותם בעולם הזה כדי למרק את חטאיו כדי להגיע למהלך הנצחי שהוא מהלך טוב.

"עבירתם של שבטים כלכלה את העולם", עבירתם של שבטים- מכירת יוסף ע"י אחיו, דווקא היא עם כל הייסורים שנפלו על עמ"י בגללה (הרוגי מלכות וגלות מצרים וכו')- דווקא היא זו שכילכלה את כל העולם! יוסף היה המשביר לכל הארצות ולכל אומוה"ע. הזדון אינו נשאר זדון אלא הופך לזכות, הוא הופך להיות חלק ממהלך הטוב כפי שראינו במהלך הפרטי של האדם. אם עשה זאת בעצמו ע"י תשובה כפי שראינו בשיעורים הקודמים- הזדון הופך לזכות אך גם אם אינו עושה כן לאחר התגלגלות הדברים הדברים יהפכו לזכויות וכך הדברים בנויים בנשמת האומה.

לכן בסופו של דבר "ועמך כולם צדיקים".

הרב גבריאלי מעריך בצורה כללית שחלק מדברים אלו של הרב קוק נובעים מהקשר החזק שלו לדור שלו שהיה במצב כפירה גדול והוא אומר פעמים רבות שזה נובע ממקום של טוב ושל חיבור לציונות ומצטרף לטוב ומירוק המעשים הלא טובים הוא הדרך הקשה עם המכשולים אבל המהלך הכללי של הדברים והשורש שלהם הוא שורש טוב שנובע ממקום טוב וטהור.

זהו חידוש עצום שכן הרציונאל שעובד במישור הפרט עובד גם במישור הכלל.

"וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵין דָּבָר אָבוּד בְּכָל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, "וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ", ע"כ צָרִיךְ כָּל חֵטְא, גַּם קַל וְקָטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים, לְהִזְדַּקֵּק כְּדֵי לִהְיוֹת מֻכְשָׁר לְשַׁמֵּשׁ אוֹתוֹ הַפֹּעַל הַכְּלָלִי הָעֶלְיוֹן וְהַמְּצֻחְצָח, שֶׁנּוֹעֲדָה לוֹ כָּל תְּנוּעָה שֶׁל נְשָׁמָה קְדֻשָּׁה, "כִּי יוֹדֵעַ ד' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים", רַק ד' יוֹדֵעַ, כְּמָקוֹם שֶׁכָּל שַׂרְעַפֵי כָּל נוֹצָר לֹא יַגִּיעוּ. וְכָל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה בָּאָה עַד אוֹתוֹ הַמָּקוֹר הַפְּנִימִי, שֶׁמִּשָּׁם כָּל הֶעָשׂוּי הוּא טוֹב וּבִנְיָן שֶׁל תֹּם וְיֹשֶׁר לְמַפְרֵעַ, וְהַזְּדוֹנוֹת הַמִּתְהַפְּכִים לִזְכֻיּוֹת אֵינָם צְרִיכִים לִיצִירָה חֲדָשָׁה כ"א לְהִתְגַּלּוֹת מְקוֹרִיּוּתָם ; כִּי גַּם הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה, שֶׁעָתִיד הקב"ה לַעֲשׂוֹת בִּימֵי מָשִׁיחַ, אֵינָם צְרִיכִים חִדּוּשׁ, כִּי קַיָּמִים וְעוֹמְדִים הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים", יַעַמְדוּ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא עוֹמְדִים."

כל הביטויים של חזרה למקור, לשורש זה בחינת הכתר. בבחינת הכתר, ישראל הם קדמו לעולם והם קשורים לטוב ולרוחניות וא-לוהות וזה עמ"י, וכאשר הם עושים דברים לא טובים הקב"ה מהפך את הדברים האלו ומחזיר אותם לשורש הטוב על אף הצד החיצוני והירידות והעלויות והגלויות וכו'. הגלויות הם ייסורים שהופכים את כל החטאים ללימוד ותיקון גדול ויש תיאורים של הרב במקורות אחרים על מה כל גלות באה ותיקנה אבל הרציונאל הבסיסי והיסודי הוא ברור.

(השלמה מתחילת השיעור. בסוף פסקה א' הרב קוק דיבר על ענייני נדרים. בנדרים יש הפרת נדר ויש התרת נדר, בעל מפר נדר לאשתו אך חכם יכול להתיר את הנדר מעיקרא. להפר זה בעל שיכול להפר תוך זמן מה לאשתו, סוד של "בדיעבד", אך חכם יש לו יכולת להתיר את הנדר כאילו לא היה מלכתחילה. בסוף פסקה א בפרק יא שקראנו בתחילת השיעור אמר הרב קוק שהבינה מפירה כי "ה' צבאות ייעץ ומי יפר", לבינה יש כח להפר אך לחכם יש כח להתיר, "למעלה מהחכמה המתרת". במידת הבינה החטא קיים ויש חרטה עליו, אך בחכמה כבר נעקר הרע לגמרי כמו החכם שיכול להתיר את הנדר).

לסיכום הדברים,

ראינו בתחילת השיעור את המהלך של כתר, חכמה ובינה. אדם חוטא בשבע המידות התחתונות וכל מידה מעלה אותו ומעבירה אותו לשלב גבוה יותר. אותו המהלך הפרטי הזה קורה גם במהלך הכללי של העולם באומות העולם שהם בחינת החומר והם מקבלים שכר על המעשים הטובים אבל הם נכנסים למהלך הטבע ואילו כנסת ישראל מהלכיה נכנסים למהלך הרוח והא-לוהות והמעשים הרעים מתמרקים בסוף והופכים להיות חלק מהטוב עד ש"ועמך כולם צדיקים" וזוהי הבחינה האמיתית של כנסת ישראל.