שיעור 12- מהות הצער והיסורין בתהליך התשובה

פרק ח', פסקה א:

"המכאוב שמרגישים ברעיון התשובה, בראשית זריחתו. הוא בא מפני הנתוקים, שחלקי הנפש הרעים, שאין להם תקנה כל זמן שהם מחוברים בחטיבה אחת באורגניות הנפשית, מקלקלים את כל הנפש ופוגמים אותה, וע"י התשובה הם הולכים ונתקים ונעקרים, מעצמיות הנפש היסודית בעקרה. וכל נתוק מביא כאב, ככאב של עקירת אברים המקולקלים וכריתתם מטעם הרפואה. ואלו הם היסורים היותר פנימיים, שעל ידם ובהם האדם יוצא לחרות מהעבדות החשוכה של חטאיו ונטיותיו השפלות ותוצאותיהם המרות. "מקל וחומר משן ועין שעבד יוצא בהן לחרות", "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו" – "אל תקרא תלמדנו אלא תלמדנו, דבר זה מתורתך למדתנו".

מסביר הרב קוק שההסבר הבסיסי של הצער והיסורין בתהליך התשובה הוא העתק של התחושה בניתוח. אדם שיש לו נמק באיבר מסויים בגוף ומחליטים הרופאים לכרות את אותו איבר כדי שהנמק והזיהום לא יתפשטו לאיברים הבאים וזה אותו כאב בתהליך התשובה.

שואל רה"י מה מהות הניתוח? למה נצרך הכאב? מה קורה בתהליך התשובה שגורם כאב?

ניעזר בפסקה האחרונה בפרק, פסקה טז':

"כשעולה על לבו של אדם לשוב בתשובה שלמה, ולתקן את כל מעשיו ורגשותיו, אפילו במחשבה לבד, לא יפל לבו בקרבו ממה שהוא נחרד מפני רוב העוונות, שנעשו אצלו יותר מורגשים. כי כך הוא טבע הדבר, שכל זמן שהאדם הוא נרדף מפני זעף הטבע הגס וחשכת המדות הרעות הסובבות אותו איננו מרגיש כ"כ בחטאיו, ולפעמים שאינו מרגישם כלום, והרי הוא צדיק בעיניו, אבל כיון שכחו המוסרי מתעורר מיד נגלה אור הנשמה, וע"י האור נבדקת היא נפשו כולו אצלו, ורואה הוא את כל כתמיה, ולבו דואג בקרבו בחרדה גדולה על מעוט שלמותו ועומק נפילתו. אבל דוקא אז ישים אל לבו, שראיה זו והדאגה הבאה עמה הנה הן הסמנים היותר טובים המבשרים לו ישועת עולמים בתקון הנפש, ויתחזק מאד בזה בד' אלהיו."

מסביר הרב קוק שבמצב בו העוונות הם חלק אורגני מהנפש של האדם, והוא אפילו חש שהוא במצב תקין וחלק מהשוטף של היומיום אז אין לו שום כאב (אומר הרב גבריאלי שזה דומה למשל להבדיל על כך שאומרים שאדם שחי בזבל- לא מריח את הסירחון. להבדיל, פעמים רבות עולה הנושא של 'בינו לבינה' ויש חבר'ה שאינם דתיים שטוענים שיש הרבה הגזמות כקול באישה ערווה ומרפק וכו', והתשובה לכך היא שזה עניין של רמת רגישות שככל שעוברות השנים ומתקדמת הקרבה הרמה מתקהה), אך כאשר מתחיל איזה שינוי אדם יכול להסתכל על עצמו ממקום נקי יותר.

"כיון שכחו המוסרי מתעורר מיד נגלה אור הנשמה, וע"י האור נבדקת היא נפשו כולו אצלו, ורואה הוא את כל כתמיה"

ההתעורררות המוסרית מוציאה את הנשמה שתסתכל על הגוף ממקום יותר נקי וגבוה ואז הנפש כולה נבדקת ואז 'ליבו דואג בקרבו בחרדה גדולה'. יש מצב של כביכול ניתוק של הנשמה מהגוף, וכשהנשמה מסתכלת על הגוף כשהיא נקייה הכאב הוא מאוד גדול והחרדה גדולה, ובא הרב קוק ומסביר שזהו כאב שנובע ממקום טוב, מקום של הסתכלות שלא הייתה עד כה ולכן צריך לשמוח בכאב הזה שהוא שלב חשוב בדרך.

נעיין בדברים נוספים, פרק טו פסקה ג:

"החרטה הטבעית, הבוערת בלב מתכונתה של התשובה, באה מתוך צער הנשמה שהיא מצטערת מעמידתה על מצב אחד במעלתה, תחת שהיתה צריכה בכל עת לעלות מעלה אחר מעלה. וקל וחומר אם היא מרגשת בעצמה ירידה ; אלא שאם באמת ירדה לגמרי ממעלתה כבר אובדת היא ג"כ את חוש הצער הרוחני, או עכ"פ היא מפגימתו, ועי"ז חדודו המר מתמעט. אבל הצער של עמידה על מקום אחד הוא נוקב ויורד עד למעמקי הנשמה, והרגשת הכאב גדולה היא מאד, מפני שהנשמה שלא נפגמה בירידה חושיה הרוחנים הם בה חיים וערים, ותבערת הצער של העמידה על מקום אחד, שהוא הפך וטבעה וכל מטרת הויתה, היא יוקדת בה כיקוד אש, שיהפך לשלהבת אהבה רבה מלאתי עונג עליון, בהתגברה לשוב אל מכון עליתה ולהחזיק יפה בתכונת התעלותה בכל עת, "למען יזמרך כבוד ולא ידום ד' אלהי לעולם אודך"

מסביר הרב קוק שהמצב הבריא והנורמלי של הנשמה ושל החיים זה כל הזמן לעלות ולהתקדם. מצב ביניים זו עמידה במקום, אבל זהו מצב לא טוב. המצב השלילי הוא מצב של ירידה.

מדייק הרב קוק במצבים אלו ומסביר שכאשר האדם והנשמה בירידה תלולה אז הוא עלול שלא להרגיש מכיוון שקהו החושים, הנשמה מאבדת את חוש הצער הרוחני ואם לא, על כל פנים היא "מפגימתו", יש איזה פגם שלא נותן לנשמה להרגיש את הצער על הירידה.
אבל יש מצב נוסף שתיארנו וזה המצב של עמידה במקום, מצב ביניים שהוא עוד לא תהליך עלייה רוחנית ותשובה מוסרית גבוהה אבל הוא גם לא בתהליך ירידה שבהם החושים קהים, והעמידה במקום הזו היא מקבילה לתיאור של הרב קוק בפרק ח' פסקה טז' שבהם החושים של הנשמה הם ערים וחדים ומתו"כ גם כואבים מאוד כי האדם נמצא במצב שבו הנשמה יכולה להסתכל על הגוף ושם נמצא הצער הגדול שכן אדם מרגיש את הכאב מחוסר העלייה וממילא גם קצת יורד. זה המצב שבו אומר הרב קוק שהצער הוא חשוב וחיובי כי הוא מעיד על כך שהנשמה לא בירידה כ"כ חדה, והיסורין האלו שבפסקאות אחרות מסביר הרב קוק שהם מזככים הם מצב טוב ועליהם אומר הרב שצריך להבין את מקור הצער ולהבין שזה מצב שהוא לפני עלייה ובמקום שאפשר לתקן ואת אותו צער ויסורין צריך לקחת ולהעלות למעלה.

נעיין בפסקה נוספת שמסכמת את הדברים שראינו עד כה ופסקה נוספת שפותחת תת נושא שקשור לדברים וזה נושא העצבות.

פרק ח', פסקה יא:

"העונות הם עצם היגון, וכשהנשמה מטהרת היא מרגשת את העצמיות של העונות ואז היגון של התשובה מתגבר עליה, ובוער בקרבה אש הצער של החרטה והבושה והפחד האיום, ובזה עצמו היא מזדככת, ותוכל, אחר עבור הזעם, לשוב לאיתנה להיות עומדת בחסנה ובכבודה העצמי"

אומר הרב קוק שהעוונות הם עצם היגון וכשהנשמה מתארת היא מרגישה את העצמיות של העוונות (לפני כן העוונות היו מעורבבים בתוך האדם והאדם לא מרגיש אותו כי הכל מעורבב אך כאשר אדם עושה את ההפרדה ומשחרר את הנשמה שלו להביט על העוונות אז היגון והצער והחרטה והבושה מגיעים והם אלו שגורמים לזיכוך והם אלה שגורמים לכך שאחר יעבור הזעם הנשמה תוכל לשוב לאיתה ולחזור לחוסנה ולכבודה העצמי.

בפסקה הבאה כפי שתיארנו לעיל עוסק הרב קוק בנושא העצבות שבצורה טבעית ממלאת את התהליך והוא נותן בפסקה זו מינונים מעניינים כיצד ניתן להיעזר ולהשתמש בעצבות והיכן לא.

פרק ח', פסקה יב:

"מאד צריכים להזהר מן העצבות אבל לא במדה גדולה כזו שתמנע את אור התשובה מלחדור אל עומק הנשמה, שאז העצבות מתפשטת היא כמחלה ממארת בכל קצות הגוף והנפש, מפני שהחטא מדאיב את הלב וגורם לעצבות להתאזרח על המרירות הקודחת של תבערת התשובה, שאע"פ שיש בה חלקים עצבניים הם כאש מטהר, מצרפים את הנשמה, מחזיקים אותה ומעמידים אותה על הבסיס של השמחה הטבעית התמידית הראויה לה."

מצד אחד יש משהו 'טוב' בעצבות ובמינון מסויים היא טובה מכיוון שזה עוזר לאור התשובה לחדור אל עומק הנשמה כפי שאומר הרב. אדם שיחסום את העצבות במלוא כוחו זו בעיה שכן חלק מהותי מתהליך התשובה זה הצער והעצבות, היגון והחרטה שנובעים מההסתכלות של הנשמה על העוונות והוא מקדם את התהליך והוא מזכך אותו.
מצד שני, צריך להיזהר ממצב שבו "העצבות מתפשטת כמחלה ממארת בכל קצות הגוף והנפש".

מצד שני, אם העצבות והצער יהיו גדולים מידי, יגיעו לרמה שהעצבות היא "כמחלה ממארת בכל קצות הגוף והנפש" זה עלול להשבית את הבריאות הנורמלית השמחה שיש וצריכה להיות לכל אדם כל הזמן. המצב הבריא של האדם זה מצב של שמחה, "מצווה להיות בשמחה תמיד" כדברי רבנו, החיים הם שמחים ואדם צריך לאהוב את עצמו ואת החיים ואת עמ"י ואת הקב"ה ולעשות את הדברים מתוך שמחה על האור הגדול והשפע שיש בעולם שלנו למרות הקשיים הנלווים, על בסיס המצב הזה יש את המשברים שאדם עובר במהלך חייו שגורמים לו להיכנס לצער ועצבות מסויימים, בהם צריכים להיעזר בתהליך ולנסות להגיע לאיזון כפי שתיארנו לעיל, מחד לא להתעלם ולברוח מהעצבות ומאידך לא לשקוע עמוק מידי שכן זה ידכדך את הנשמה ועלינו להיזהר מזה ולשאוף בכל עת להעלות את הנשמה "על הבסיס של השמחה התמידית הראויה לה".

הדברים הללו בנויים כנקודה נוספת וחשובה על המערכה שאדם עובר במהלך תהליך התשובה ובה מדגיש הרב את הצורך לשלוט ברגש העצבות ולהגיע איתו לאיזון ועלינו לחזק את עצמנו שעל אף הנפילות יש בתוכנו עוצמות רוחניות שרוצות את התיקון ובדרך צריך לעבור את מהלך העצבות שמזכך אותנו אך יש לשמור אותו כל הזמן במינונים הנכונים.