דיונים בישיבה הם לא דבר מוזר, וגם לא דבר חדש.
הישיבה היא גוף חי – מדברים, שואלים, מבררים, מתקנים על פי הצורך.
כל אורח חדש שבא לשבוע ישיבה, גם אם הוא בא לכמה ימים, מביא איתו שאלות, עניינים לבירור ודברים שחשוב לו לדעת. שאלות רבות הביאו אותנו לא פעם לדיונים קצרים וארוכים על נושאים חשובים.
בשנים האחרונות התקבלו מס' שאלות מרכזיות שחזרו על עצמם מבחורים רבים שהגיעו לבדוק את הישיבה ולכן ננסה בשורות אלו להעלות על הכתב את התשובות ולהבהיר ביסודיות נושאים מרכזיים הקשורים לדרכה של ישיבת ההסדר בכלל ושל ישיבת ההסדר נווה דקלים באשדוד בפרט.
שאלות ובירורים נוספים? נשמח להרחיב ולדון ביחד עם רבני ותלמידי הישיבה.
העיקרון שצריך להנחות את כל החיים שלנו [ולא רק את השלש שנים הקרובות…] הוא שאנו רוצים לתרום לעם ישראל כמה שיותר – בצבא, חינוך, בלימוד תורה, בהקמת משפחה יהודית ערכית ושורשית, בכלכלה, בחברה, במנהיגות חברתית, פוליטית ורוחנית – ובכל תחום החיוני לעם ישראל.
המטרה שלנו איננה לשרת פחות – אלא לתרום לעם ישראל את התרומה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים במהלך חיינו.
כשחושבים על הדברים במבט כללי, מתוך הפרספקטיבה והתמונה הכללית, אנו רואים בבירור שלמען עם ישראל – לא פחות מחשיבות השרות הצבאי – חשובה התרומה שאנחנו תורמים לעם ישראל בלימוד התורה ובהעמקת הערכים והזהות היהודית. היום ניתן לראות בצורה ברורה שכל הכוח הצבאי של מדינת ישראל איננו מספיק כדי לעמוד מול הטרור בדרום ומול החיזבאללה בצפון – כח העמידה של עם ישראל, מקורו בבית המדרש, בלימוד תורה, ובמיוחד בתורה שמחוברת אל החיים ומעירה אותם.
ישיבות ההסדר נטלו על עצמן את האחריות להצמיח אנשי תורה ואמונה, גדולי רוח ועמוקי מחשבה על מנת למלא את החברה הישראלית בתוכן, בבירור דרכה וזהותה כמדינה יהודית ובפרט כאומה הזוכה להיוולד לשלבי גאולה משמעותיים ביותר. כדי לאפשר את הצמיחה ההכרחית הזו, המדינה קיצרה את השירות הצבאי לפרק הזמן הנדרש על מנת לבנות אישיות של לוחם על כל המשמעויות הכרוכות בכך, זאת לצד שירות משמעותי גם מקרב תומכי הלחימה בתפקידי מפתח הנחוצים למערכת הצבאית.
מפעם לפעם נערכים דיונים בין ראשי ישיבות ההסדר לבין בחירים בצבא, לבחון את הצרכים הביטחוניים ואת כח האדם שעומד לרשות צה"ל, והאיזון נבדק מחדש.
לעת עתה נראה ששרות צבאי של כשנה וחצי הוא האיזון הנכון בין המחויבות ללימוד תורה בעצמה לבין הנשיאה בעול עם הציבור.
הקמת הישיבה באשדוד היא הבסיס למהפכה רוחנית שצריכה לצמוח כאן, שלב אחר שלב.
הישיבה בהחלט לא מסתגרת בתוך עצמה – היא מקור העוצמה, מקום התורה שממנו מתפשט האור על סביבותינו. מתוך עוצמת הלימוד בבית המדרש יוצאים התלמידים לפעול ברחבי העיר – בהעשרה תורנית לבתי ספר דתיים הזקוקים לחיזוק, בהעמקת הזהות היהודים בבתי ספר חילוניים, בפעילות פנים אל פנים, בלימוד עם ילדים חילוניים לבר מצווה, ובפעילות משותפת עם הקהילה בשבתות ובמועדים.
אחד מהביטויים המעשיים שבלימוד התורה כתורת חיים חייה, עוצמתית ונושמת הינו העשייה הקהילתית אשר נתפסת כחלק מהבניין הרוחני והתורני של תלמידי הישיבה. כפי שאנחנו מאמינים בשילוב של השירות הצבאי בתוך תקופת לימוד התורה בישיבה, כך אנחנו רואים ערך גם בשילוב התרומה לקהילה ולהעמקת הזהות היהודית בעם ישראל. לימוד התורה והפעילות ההתנדבותית אינם מפריעים זה לזה, אלא אדרבה – מפרים זה את זה ומשלימים זה את זה.
המיוחד בלימוד התורה בישיבה הוא לימוד התורה לשמה – לא לקראת מבחן או לקבלת תעודה, אלא לימוד תורה לשם לימוד תורה. יש משהו מאוד טהור ונקי בלימוד לשמה – אתה לא מובל כאן על ידי אינטרסים זרים, אלא אך ורק על ידי הרצון לקיים רצון ה'.
על כך נאמר " עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו" (אבות ב,ד) – האדם מבטל את רצונו מפני רצונו של הקב"ה, ובכך הוא מתאחד עם ריבונו של עולם. לא במקרה הרמב"ם ממשיל את לימוד התורה לטבילה במקווה – "רמז יש בדבר: כשם שהמכווין לבו ליטהר , כיון שטבל טהור, ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך – המכווין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיוון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור" (הלכות מקוואות פרק יא הלכה יב). כשם שהטובל במקווה מכניס את כל גופו אל תוך המים החיים, ומבטל את עצמו אל הטהרה שבמים, כך השוקע בלימוד התורה מבטל את רצונו אל הטהרה שברצון האלוקי, וממילא נטהר ונדבק בקב"ה.
עם זאת, חשוב לציין שניתן לשלב בלימוד התורה בישיבה גם לימוד לקראת תעודת הוראה ותואר ראשון בחינוך, וכן גם תעודת רבנות, אך לעולם הכלל הוא שהלימוד לתעודה הוא משני ולא מרכזי, ועיקר הלימוד בישיבה, שהוא הקובע את לוח הזמנים ואת האווירה – הוא לימוד התורה לשמה, לשם שמים.
התעודה העיקרית שאנו ממליצים לכל אחד לצאת איתה מישיבת ההסדר היא תעודת נישואין…
רבים מאד מתלמידי הישיבות התיכוניות 'לא מסתדרים' עם הגמרא…אולם באורח פלא, כאשר הם מגיעים לישיבות ההסדר, המצב משתנה. אמנם הגמרא היא אותה גמרא, אבל בכל זאת ישנם שני הבדלים מרכזיים:
ההבדל הראשון הוא בשאלה מה מניע אותך ללמוד. בישיבה התיכונית תלמידים רבים לומדים גמרא רק בגלל שהם נאלצים ללמוד, כחלק מהמסגרת ולקראת מבחני הבגרות. דווקא ההכרח ללמוד גורם לפעמים לשנאת הגמרא ולריחוק ממנה. בישיבת הסדר, כאשר אתה פתאום לומד תורה מתוך בחירה, אתה פתוח יותר להתחבר אליה ולמצוא את נקודות הקשר שלך אל הגמרא.
ההבדל השני הוא בדרך הלימוד. בישיבה תיכונית על פי רוב מתמקדים בהבנה פשוטה של הגמרא, ואין אפשרות לעיין ולהעמיק; בישיבת הסדר מצד אחד הקושי גדל, כי העיון דורש יותר מחשבה ומאמץ, אך מצד שני כאשר הלימוד יותר רחב, יותר מעורר מחשבה – הוא יותר מתיישב על הלב.
במיוחד בדרך הלימוד המיוחדת של תורת ארץ ישראל, שבה אנחנו עוסקים בישיבה, ניתן להרגיש חיבור גדול יותר לגמרא ולהבין את הקשר שלה אלינו ולחיים העכשוויים שלנו.
חז"ל מלמדים אותנו שיש מעלה מיוחדת ללימוד התורה בארץ ישראל: "אין תורה כתורת ארץ ישראל, ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל" (בראשית רבה טז). למעלה מזה – ישנה דרך לימוד מיוחדת שמתאימה לארץ ישראל, עד כדי כך שכאשר ר' זירא עלה מבבל לארץ ישראל, הוא התענה מאה ימים בתענית ובתפילה שהקב"ה יזכה אותו לשכוח את התלמוד הבבלי, מחשש שמא דרך הלימוד הבבלית תפריע לו לקלוט את דרך הלימוד החדשה של ארץ ישראל… (ב"מ פה.)
מהי אותה דרך לימוד מיוחדת ?
הרב קוק זצ"ל, שהרחיב מאד בחשיבות הלימוד המיוחד לארץ ישראל, מגדיר את הדברים כך: בארץ ישראל אנו יכולים להעמיק ולראות את העומק הרוחני – האמוני שקיים בתוך כל הלכה והלכה, ובתוך כל סוגיא וסוגיא בגמרא. התורה איננה אוסף חוקים והלכות בלבד, אלא היא דברי אלוקים חיים, ועלינו להעמיק בה כדי לשמוע את דבר ה' שיוצא אלינו מתוך הסוגיה. הקדמונים שעסקו בסוגיא השאירו לנו רמזים והכוונה כיצד לחשוף את התוכן הרוחני שבה. כאשר אנחנו עוסקים בסוגיא, אנחנו מנסים לעיין בה היטב ולגלות לא רק את פרטי ההלכות, אלא את אותם הרמזים שיכוונו אותנו אל המשמעות הפנימית, אל נשמת התורה.
בלימוד תורת ארץ ישראל, כשאנו מבינים את העומק שבסוגיא, אנחנו מרגישים כיצד לכל סוגיא יש משמעות עבורנו: גם אם הנושא ההלכתי שבה איננו רלבנטי. כרגע, הרי שהרעיון האמוני שחבוי בה הוא תמיד רלבנטי ותמיד משפיע על החיים שלנו ועל השקפת העולם שלנו.
לימוד תורת ארץ ישראל הוא גם שליחות חשובה וחיונית למען עם ישראל. אם אנחנו לומדים תורה בדרך שאיננה מתאימה לארץ ישראל, שאיננה מתאימה לדור של גאולה ותחייה, לדור שבו עם ישראל שב לארצו- הרי התורה שאנו לומדים לא יכולה להיות רלבנטית לציבור! אם אנחנו רוצים שהתורה תהיה בשורה גדולה שתדבר אל כל הציבור כולו, עלינו ללמוד תורה בדרך המתאימה למקום ולזמן בהם אנחנו זוכים לחיות. עם ישראל ישוב אל התורה ואל ריבונו של עולם, כאשר אנחנו נגלה את אור התורה כראוי, באור הפנימי של תורת ארץ ישראל.
