"הישיבה הנודדת"
(אומנם בד"כ איננו נוהגים להעלות פוסטים ארוכים, אך הפעם זה שווה את המאמץ ואת הקריאה שלכם)
בערך בתאריך הזה בשנת התשע"ז, הגיעה בשורה גדולה דרך מנהל הישיבה הוותיק והאגדי שלמה ונחוקצר היקר, בדמות אישור כיבוי אש ולמעשה אישור אכלוס למבני הישיבה החדשים שהוקמו לאחר הגירוש מגוש קטיף.
פונינו מימית, גורשנו מנווה דקלים, שהינו זמנית (שנתיים) בכפר מימון ועברנו לקראוונים זמניים באשדוד, וסופסוף נכנסים למבני הקבע החדשים באשדוד, מבנים שמראים על גדולתה וחשיבותה של התורה הקדושה.
באותם ימים ראש הישיבה היה צריך להכריע- האם להעביר בצורה איטית, מבוקרת ומסודרת את כולם לקמפוס החדש ורק אז (כעבור זמן רב) להתחיל ללמוד שם, או לקפוץ למים העמוקים, להיכנס למבנים החדשים ולהגדיל את האור הגדול של התורה בעיר אשדוד?
ההחלטה של הרב גבריאלי הייתה ברורה- רצים קדימה בלי להתמהמה. נתחיל ולאט לאט נסדר.
שלוש שנים עברו, ועכשיו אפשר לומר שבשעה טובה ומוצלחת, השלמנו את המעבר לקמפוס החדש.
בשבוע האחרון, בהובלת אברכי ועובדי הישיבה, ובעבודה קשה ומעוררת השראה מבוקר עד ערב של תלמידי שיעור א' וד', ניקינו וסידרנו מחדש את הכל.
המכולות בהם היה ציוד רב מתקופת הישיבה במגוש קטיף סודרו ופונו מזבל, מחסנים שהיו מלאים בשאריות ולכלוך נוקו ופונו, המתחם בקומה מתחת לחדר האוכל נוקה וסודר לקראת פתיחת חדר כושר בישיבה, הספרייה שעברה 4 מקומות במהלך חייה סודרה וקוטלגה מחדש, קפסולות סודרו מחדש לכבוד זמן אלול הקרב ובא, ועוד משימות רבות בוצעו ובכך השלמנו את המעבר.
זכינו להפוך לשבוע אחד לאנשי עבודת כפיים, לבושים בגדי עבודה, שמנקים, צובעים, זורקים, מסדרים ומרימים. שבוע שבו 'יצאנו' מבית המדרש כדי להיכנס אליו מחדש בצורה מסודרת ונקייה.
את השבוע סיימנו בסדנת עץ מדהימה עם בניה ווינט שבה זכינו לעבודת ידיים נוספת כדי לשדרג את הרגשת המשפחתיות והביתיות ברחבי הישיבה, בטח כשאנחנו בקפסולות עצמאיות של כל שיעור בפני עצמו.
התרגשנו לצאת מבית המדרש בשביל זה, ואנחנו עוד יותר מתרגשים לחזור לבית המדרש!
חוזרים לשבוע שחל בו תשעה באב במלוא המרץ ללימוד תורה משמעותי רגע לפני יציאה לבין הזמנים ורגע לפני חזרת שיעור ד' מהצבא וקבלת שיעור א' החדשים והנחמדים.
ברכת ה' עליכם. שבת שלום!
